1אבל להניחה על גבי חרס לוהט — מותר, משום שאין בו חשש כיבוי והבערה.2ורבה אמר: על גבי חרס נמי גם כן אסור משום דקא מוליד ריחא שהוא מוליד ריח חדש בחרס, וביום טוב אסור ליצור דברים חדשים. ומעירים, כיוצא בו רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם הלכה זו: סחופי כסא אשיראי ביומא טבא לכפות כוס שיש בו בושם על בגדי משי ביום טוב — אסור, מאי טעמא מה הטעם של איסור זה — משום דקמוליד ריחא שהוא מוליד ריח חדש בבגד,3ושואלים: ומאי שנא ובמה שונה הדבר ממוללו ומריח בו וקוטמו ומריח בו? שהרי מותר לקחת עצי בשמים ולמלול ללחוץ אותם בין האצבעות ולהריח בהם, וכן לקטום אותם כדי שידיף מקום הקטימה ריח, הלא גם אז מוליד הוא ריח! ומשיבים: התם ריחא מיהא איתא, ואוסופי הוא דקא מוסיף ריחא שם ריח מכל מקום ישנו, והוספה הוא שמוסיף בו ריח, שעל ידי המלילה או הקיטום נעשה הריח חריף וניכר יותר, אבל הכא כאן בכפיית כוס שיש בה בושם על גבי בגדים — אולודי הוא דקמוליד ריחא מוליד הוא ריח חדש. ואילו רבא אמר: על גבי גחלת נמי גם כן מותר להניח אבקת בושם לבונה, מידי דהוה אבשרא אגומרי כשם שהוא מותר להניח בשר על גבי גחלים לצלותו, כך מותר להניח עליהם לבונה להריח.4מסופר, דרש רב גביהא מבי כתיל אפתחא דבי ריש גלותא על פתחו של בית ראש הגולה: קטורא שרי מותרת ביום טוב. בלשון זו אמר, ולא היו הדברים מובנים כל צרכם. אמר ליה לו אמימר מאי מה פירוש "קטורא" זו שאמרת? אי קטורא בידי אם כוונתך לקשור ביד עניבות של קישוט הלא דבר זה מעשה אומן הוא ובודאי אסור ביום טוב. ואם כוונתך "קטורא" מלשון קטורת לעשן — הרי אף זה אסור, דהא קא שהרי הוא מכבה! אמר רב אשי: לעולם הכוונה לעשן, מידי דהוה אבשרא אגומרי ובדרך שהוא בבשר על גחלים שמותר.5איכא דאמרי יש שאומרים שלא כך היה המעשה, אלא בשינוי מעט. שאמר ליה לו אמימר לרב גביהא: מאי מה פירוש "קטורא"? אי קטורא בידי אם קשירה בידים — הלא מעשה אומן הוא ואסור, אי אם הכוונה היא לעשן — הרי אסור משום דקא מוליד ריחא שהוא מוליד ריח! אמר רב אשי: אנא אמריתה נהליה אני אמרתי אותה, את ההלכה הזאת, לרב גביהא, ומשמיה דגברא רבה אמריתה נהליה ומשמו של אדם גדול, רבא, אמרתי אותה לו, שלעולם הכוונה היא לעשן, ומידי דהוה אבשרא אגומרי ובדרך שהוא בבשר על גחלים, שמותר להניח אותו עליהם, ואין חוששים.6א שנינו במשנה שאחד משלושת הדברים בהם דעת רבן גמליאל להקל, שעושין גדי מקולס בליל פסח. בענין זה תניא שנויה ברייתא ר' יוסי אומר: תודוס איש רומי הנהיג את בני רומי לאכול גדי מקולס בלילי פסחים, זכר למקדש. שלחו ליה לו חכמים: אלמלא תודוס אתה שאתה אדם חשוב גוזרנו היינו גוזרים עליך נדוי, שאתה מאכיל את בני ישראל קדשים בחוץ.7ותוהים על הלשון: קדשים סלקא דעתך עולה על דעתך?! ודאי לא היו אלה קדשים! אלא אימא אמור: כעין קדשים, שעלולים אנשים לטעות ולחשוב שגדי זה הוא לקרבן פסח.8ב משנה שלשה דברים ר' אלעזר בן עזריה מתיר וחכמים אוסרים: פרתו יוצאה בשבת ברצועה שבין קרניה שקושרים לה לנוי, שלדעת ר' אלעזר אין בכך משום משא ועבודה לפרה, אלא נוי ותכשיט הוא לה, ולדעת חכמים אינו אלא משא.9ומקרדין מסרקים במסרק דק את הבהמה ביום טוב להוציא את הלכלוך שבשערה ואין חוששים שמא יעשה בה פצע או חבורה עקב כך, ולדעת חכמים יש לחשוש שמא תיפצע. ושוחקים את הפלפלין לצורך יום טוב אפילו ברחים שלהן, לפי שהדבר נראה כמלאכת חול.10ר' יהודה אומר: אין מקרדין מסרקים ומורידים את הקרציות את הבהמה ביום טוב מפני שבודאי עושה חבורה פצעים, אבל מקרצפין במסרק של עץ ששיניו גסות ואינו גורם לפצעים. וחכמים אומרים: אין מקרדין, אף לא מקרצפין.11ג גמרא על הביטוי במשנה "פרתו יוצאה" שואלים: למימרא האם לומר שר' אלעזר בן עזריה חדא פרה הויא ליה פרה אחת היתה לו? והאמר והרי אמר רב, ואמרי לה ויש אומרים שאמר זאת רב יהודה אמר רב: תליסר אלפי עגלי שלושה עשר אלף עגלים הוה היה מעשר ר' אלעזר בן עזריה מעדריה מעדרו כל שתא ושתא כל שנה ושנה ומתוך שמספר עגלים זה היה רק עשירית מעדרו שבכל שנה, קל איפוא לשער כמה מרובים היו עדרי הבקר שלו. ואם כן מה לשון "פרתו" שנקט כאן? תנא שנה החכם בתוספתא: לא שלו היתה פרה זו אלא של שכנתו היתה, ומתוך שלא מיחה בה שהרי לדעתו הדבר מותר — נקראת על שמו כאילו היתה זו פרתו שלו, שהאחריות מוטלת עליו.12ד שנינו במשנה כי לדעת ר' אלעזר בן עזריה מקרדין את הבהמה ביום טוב. תנו רבנן שנו חכמים: איזהו קרוד ואיזהו קרצוף? קרוד הוא במסרק שיש בו שינים קטנים ועושים חבורה, קרצוף — שינים גדולים ואין עושין חבורה.13ושלש מחלוקות יש בדבר, ר' יהודה אמנם סבר: דבר שאינו מתכוון אסור, שאסור לדעתו לעשות בשבת דבר שיש בו משום מלאכה, ואפילו אם אינו מתכוון לצורך מלאכה זו אלא לדבר אחר שהוא מותר בעיקרו, ולכן אסור לדעתו לסרק את הבהמה באופן שעושה בה אגב כך חבורה, אף שאינו מתכוון לכך. מיהו מכל מקום הוא מחלק: בקרוד על ידי מסרק בעל שינים קטנים ועושין חבורה — אסור. אבל קרצוף במסרק בעל שינים גדולים ואין עושים חבורה — מותר, ולא גזרינן ואין אנו גוזרים קרצוף אטו משום קרוד ואין חוששים שיטעו ויבואו להתיר אף את האסור.14ורבנן סברי נמי וחכמים סבורים גם כן כר' יהודה לגבי עיקר שיטתו שדבר שאינו מתכוון אסור, אלא לדעתם גזרינן גוזרים אנו קרצוף אטו משום קרוד. ואילו ר' אלעזר בן עזריה סבר לה סבור הוא בענין זה כדעת ר' שמעון, שאמר: דבר שאינו מתכוון — מותר, ולכן, בין קרוד בין קרצוף שרי מותר, וגם אם נעשית תוך כדי הסירוק חבורה, כיון שודאי אינו מתכוון לכך — אין בכך איסור.15אמר רבא אמר רב נחמן אמר שמואל, ואמרי לה ויש אומרים שאמר רב נחמן שמועה זו לחודיה לבדו, בעצמו: הלכה כר' שמעון שדבר שאין מתכוון מותר לעשותו בשבת, שהרי ר' אלעזר בן עזריה מודה לו. אמר ליה לו רבא לרב נחמן: ולימא מר ושיאמר אדוני להיפך, הלכה כר' יהודה שהרי חכמים מודים לו! אמר ליה לו: אנא אני בכלל כשיטת ר' שמעון סבירא לי סבור אני, שכך יש לפסוק, אולם אני מוסיף עוד טעם לכך שהרי ר' אלעזר בן עזריה מודה לו.16א משנה הרחים של פלפלין שהוזכרה קודם כלי מורכב הוא וכל אחד מחלקיו נדון בפני עצמו ונטמא בפני עצמו, ולכן טמאה משום שלשה כלים: משום כלי קבול של עץ, ומשום כלי מתכת, ומשום כלי כברה.17ב גמרא תנא שנה החכם: תחתונה החלק התחתון של הרחים נדון משום כלי קבול שהרי אליו יורד הפלפל השחוק. אמצעית — משום כלי כברה שבה מסתננת שחיקת הפלפל, ואילו העליונה שבה טוחנים את הפלפלים — משום כלי מתכת, שאף שאין בה כלי קיבול, כיון שהיא של מתכת — מקבלת היא טומאה כמות שהיא.18ג משנה עגלה של קטן של תינוק שמשחק בה ואף יושב עליה — טמאה מדרס. כלומר, נחשבת כמקום ישיבה קבוע של התינוק, ואם היה התינוק זב — הריהו מטמא את עגלתו, כשיושב עליה, בטומאת מדרס הזב. ונטלת עגלה זו בשבת שהיא נחשבת ככלי, ואינה נגררת בשבת על הקרקע, אלא על גבי כלים בגדים, או על גבי מקום מרוצף באבנים, שאם לא כן, הריהי יוצרת בגרירתה חריץ וחייב עליה משום אב מלאכה חורש.19ר' יהודה אומר: כל הכלים כולם אכן אין נגררין על הקרקע מטעם זה, חוץ מן העגלה שהיא מותרת בכך, מפני שהיא כובשת שהרי הגלגלים אינם חורצים בקרקע כי אם כובשים אותה, ובניגוד לחרישה, אין האדמה זזה ממקומה בפעולה מעין זו, ולכן אין בזה משום חפירה בשבת.20ד גמרא שנינו במשנה כי עגלה של קטן טמאה מדרס ומדוע — דהא סמיך עלויה שהוא נשען עליה. ונטלת בשבת — משום דאיכא שיש תורת כלי עלה עליה וכלי מותר לטלטל בשבת.21עוד שנינו במשנה כי עגלת התינוק אינה נגררת אלא על גבי כלים. ומדייקים: על גבי כלים — אין כן, על גבי קרקע — לא. מאי טעמא מה טעם הדבר — דקא עביד לפי שהוא עושה חריץ בקרקע אגב הגרירה. ונברר, מני כשיטת מי היא הלכה זו? כדעת ר' יהודה היא שאמר דבר שאין מתכוין לעשותו, ויש בו משום מלאכה אסורה, אף שנעשה אגב מלאכה מותרת ואין העושה מתכוון לאותה מלאכה אסורה — אסור.22דאי שאם כדעת ר' שמעון היא — האמר הרי אמר בכלל כי דבר שאין מתכוון — מותר. דתנן שהרי שנינו במפורש במשנה שר' שמעון אומר: גורר אדם מטה כסא וספסל על גבי הקרקע, ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ, ואם אינו מתכוון לכך — מותר.23אולם אם כן, אימא סיפא אמור את סופה של המשנה: ר' יהודה אומר אין הכל כל הכלים נגררין בשבת, חוץ מן העגלה, מפני שהיא כובשת את הקרקע עליה היא נגררת ואינה בכלל מלאכת חורש שהרי אינה יוצרת בה חריץ. משמע: מפני שכובשת — אין כן, אבל חריץ — לא עבדא אינה עושה והלא הוכחנו כי אף החלק הראשון הוא לדעת ר' יהודה, וכיצד חולק הוא על עצמו?24ומשיבים: תרי תנאי, ואליבא מחלוקת שני תנאים היא ועל פי שיטתו של ר' יהודה, שלדעת התנא הראשון אף עגלה עושה חריץ, ולדעת התנא השני בשם ר' יהודה עגלה אינה עושה חריץ.26א משנה אין צדין דגים מן הביברין בריכות ביום טוב גם אם מתכוין לאכלם, שמלאכה זו לא הותרה בחג. ואין נותנין לפניהם מזונות, שאין חובת הזנתם על האדם, אלא ניזונים הם מדגים קטנים מהם, או ממיני אצות הצומחות במים.27אבל צדין חיה ועוף מן הביברין, שכיון שהם בתוך הביברים, הריהם נחשבים כבר כניצודים ושוב אין נחשב הדבר כצידה. ונותנין לפניהם מזונות כמו לחיות הבית.28רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כל הביברין שוין לדין ציד, וזה הכלל: כל
